ורד סמין

לפני כשלושה שבועות החלטנו לעבור דירה. 

שלחתי הודעה כאן בספר הפנים עם בקשות רבות: מובילים טובים. מוביל פסנתרים שישאיר איזו אוקטבה אחת שלמה.

ומישהו לארוז ולפרק.

קיבלתי תשובות. המון המלצות למובילים.

ולפחות שלושה כתבו "אדונית הארונית". נשמע לי קצת קשוח.

שלחתי לנועה א' (הרניק) הודעה בזו הלשון: "הי, אני עוברת דירה. תולשת שערות. לא יודעת מאיפה להתחיל".

החזירה תשובה:"תעזבי את השערות. נגיע אליך".

יום המעבר הגיע. המובילים הגיעו ב 09:15. באותה הדקה בדיוק, הגבוה (בן זוגי שיאריך ימים) יצא למונית שחיכתה לאסוף אותו לשדה התעופה. (נסיעת עבודה לניו יורק. אין ספק שהתזמון מאתגר בהחלט).

להלן מסקנותי:

  1. לאחת שממש לא משחררת מטלות, זה היה שעור חשוב ומשחרר!!

  2. שתי נועות בבית ביום המאוד לא פשוט הזה יהפכו אותו לאפשרי.

  3. אני לא קונה בעשור הקרוב: בגדים, נעליים, בשמים, ניילון נצמד, תכשיטים ומזוודות.

  4. בזכות שתי האלופות האלו, יכולתי בסוף היום לשבת במרפסת עם קפה וסגריה ולהתחיל להתרגל לנוף החדש!

 

תודה רבה בנות. נתראה בפסח!!

אין מצב שאני אחכה למעבר הבא!!

ענת נתי שפירא

נו,

איך להסביר?

מבסוטית.

ולא סתם,

מסתובבת בין חדר הילדים ולחדר השינה,

מתפעלת מהסדר.

 

כן, כן,

סדר.

מעתה אל תאמר:

בלגן מימן, בלגן משמאל, מהומה למטה ומהפכה מלמעלה,

ותוהו ובוהו מרחף באויר

אלא: סדר.

 

כן, כן,

סדר.

ואחרי כל המתח הזה,

רציתי לספר לכם על נועה & נועה

שתיהן גם יחד,

יותר טובות משולית הקוסם,

שמותצ את גברת ויזלי בכיס הקטנטן,

ועם חיוך, אוהו, מה זה חיוך.

 

ואם בהתחלה עוד ניסיתי להסתתר מאחורי תרוצים כאלו או אחרים,

הרי שנועה & נועה, גרמן לבלגן שלי להראות סתמי, יומיומי, אפרורי וקטנטן.

סתם בלגן.

ועכשיו,

עכשיו יש פה סדר.

כן, כן,

סדר.

 

ולא. לא תראו פה תמונות של בלגן.

הפולניה מתנגדת בתוקף. אז נשאר רק האחרי.

 

מומלץ בחום, החיוך נשאר שעות אחרי שהן הולכות.

שירי צור

לא זוכרת בכלל מאין וכיצד הגיע שמה ושימעה של "אדונית הארונית" לאוזניי.

עוד לפני שהבנתי מה היא עושה (אדונית? מבחינתי מלכה), ידעתי שתמצא חן בעיני. רק לא שיערתי עד כמה.

פניתי אליה קודם כל לעזרה דחופה.

במלחמה הזאת מול הכאוס הכללי והבלגן הפרטי, אני מזמן הובסתי.

אין בכוחי הדל להשיב מלחמה. אז כמו בסרטים קראתי לוונדרוומן לעזרה.

והיא באה. בכלום זמן, באסרטיביות נעימה, תוך כדי שיחה מלומדה על הא ועל דא –

נחתה בחדר העבודה ושמה קץ לאנדרלמוסיה כשאני משתדלת לעמוד בקצב שלה.

כמו רופאת שינים מיומנת, עקרה מבלי שהרגשתי הררי ניירות שחשדתי לשווא שהם חיוניים או שעל קיומם ככל לא ידעתי.

תייקה, ערמה, סידרה עד שהחדר התחיל לחייך, חושף טורי שיניים בוהקות מנקיון עד שלא הכיר את עצמו במראה.

אפילו לכרית הגובלן של סבתא הניה ז"ל נמצאה מנוחה נכונה.

ואם "לכל איש יש שם", אז בזכות האדונית למדתי שגם לכל דבר יש מקום! והכי חשוב להחזיר כל דבר לבעליו בקלסר או על המדף אחרת יילל כל הלילה בגעגועים.

החדר ואני הגענו לנירוונה.

אלה דגן

נולד לנו תינוק חדש ומקסים וכדי לפנות חדר עבורו עשינו ארגון מחדש של הבית וארבעה חדרים החליפו את דייריהם..

לא יודעת איך הייתי עושה את זה בלי נועה את נועה.

אחרי יום מאומץ של עבודה משותפת הכל במקום, תענוג להסתכל על התוצאה, ואיך אמרו הבנות שלנו: הארונות שלהן מעולם לא היו מסודרים יותר...

תודה גדולה מכולנו!

פוסט מקסים שכתבה עלינו דבי, על מעבר דירה מבית גדול ומלא זכרונות לדירונת קטנה בדיור מוגן

יום אחד בחיי, מתוך הבלוג המרתק של סיוון קלינגבייל "365 ימים"

אייל גרשט

המלצה חמה חמה חמה על עסק קטן ומקסים שעזר לנו המון המון.

 

לעבור דירה עם ילדה בת שנתיים וחצי (כמעט) ותינוקת בת שלושה חודשים זה ממש לא קל, בטח כשהשתיים אוהבות שגרה יותר מהממוצע לעונה.

 

לונג סטורי שורט, בזכות ליהי הבאנו את נועה ונועה (וחן שהצטרפה אליהן), הידועות יותר כ"אדונית הארונית", שיעזרו לנו לשרוד את זה.

 

הן ארזו לנו כמעט הכל, ופרקו לנו כמעט הכל, וחשבו, ויעצו, והרגיעו, ונתנו הוראות למובילים, ודאגו לכולם למים ולקפה, ושרו שירים, וסיפרו סיפורים, ומפה לשם – עשינו את כל מעבר הדירה, מארגזים ריקים לארגזים ריקים ביומיים.

 

וכל זה כשהן גם צריכות להתמודד איתי.

 

בקיצור – מדהימות.

נעמה תורן

זהירות, תמונות קשות! טוב, לפחות אחת.

 

שנים. שנים של אגירת בגדים (הגדולה גדלה והקטנה עוד קטנה. מי שומר בגדים של הילדות שיש בינהן הפרש של חמש שנים, מי? אמא אחד שאני מכירה), כשלונות חוזרים במלאכת אומנות הקיפול הלא נודעת וחיווטים מוזרים בנבכי המוח – הפכו את חדר השינה שלי למחסן של הצלב האדום. בשלב מסוים פשוט פתחתי את דלת הארון וזרקתי פנימה. מה שנכנס - נכנס. מה שלא – נערם על הרצפה. יש לי יכולת הדחקה נפלאה – מה שהיה הדחקתי לארון, לא ראיתי מה שיש על הרצפה. אין מלחמה. קיץ נפלא.

 

אבל אז הוחלט בבית שזהו. אי אפשר יותר. והזמנו את הפיה הטובה, אדונית הארונית. ובין אזעקה לקפה היא התנפלה על הסיוט הגדול שלי – סידור ארונות.

"שבי ואל תעשי כלום" היא פקדה. כי היא יודעת על מה היא מדברת, וכמה כדאי להרחיק אנשים כמוני ממקום הפשע.

 

סדר זה דבר מאיים מאד. כמעט כמו אזעקות. הזעתי רק מלהסתכל על האדונית והמתבגרת הנלהבת שנחלצה לעזור – מחסלות את הבלגן, מפרידות בגדים למסירה מבגדים לקיפול, מכניסות לשקיות, מסדרות בארון מחדש וגם מצחיקות אותי.

עכשיו יש סדר אצלי בחדר! זאת אומרת... זמנית. כי בכל זאת, זה אצלי.

 

השלב הבא הוא סידור מחלקת מגבות. נשאר – כל הבית.

בתוך הראש – זה כבר משהו אחר. לשם אפילו אדונית הארונית לא מעיזה להכנס.