זהירות, תמונות קשות! טוב, לפחות אחת.

שנים. שנים של אגירת בגדים (הגדולה גדלה והקטנה עוד קטנה. מי שומר בגדים של הילדות שיש בינהן הפרש של חמש שנים, מי? אמא אחד שאני מכירה), כשלונות חוזרים במלאכת אומנות הקיפול הלא נודעת וחיווטים מוזרים בנבכי המוח – הפכו את חדר השינה שלי למחסן של הצלב האדום. בשלב מסוים פשוט פתחתי את דלת הארון וזרקתי פנימה. מה שנכנס - נכנס. מה שלא – נערם על הרצפה. יש לי יכולת הדחקה נפלאה – מה שהיה הדחקתי לארון, לא ראיתי מה שיש על הרצפה. אין מלחמה. קיץ נפלא.

אבל אז הוחלט בבית שזהו. אי אפשר יותר. והזמנו את הפיה הטובה, אדונית הארונית. ובין אזעקה לקפה היא התנפלה על הסיוט הגדול שלי – סידור ארונות.

"שבי ואל תעשי כלום" היא פקדה. כי היא יודעת על מה היא מדברת, וכמה כדאי להרחיק אנשים כמוני ממקום הפשע.

סדר זה דבר מאיים מאד. כמעט כמו אזעקות. הזעתי רק מלהסתכל על האדונית והמתבגרת הנלהבת שנחלצה לעזור – מחסלות את הבלגן, מפרידות בגדים למסירה מבגדים לקיפול, מכניסות לשקיות, מסדרות בארון מחדש וגם מצחיקות אותי.

עכשיו יש סדר אצלי בחדר! זאת אומרת... זמנית. כי בכל זאת, זה אצלי.

השלב הבא הוא סידור מחלקת מגבות. נשאר – כל הבית.

בתוך הראש – זה כבר משהו אחר. לשם אפילו אדונית הארונית לא מעיזה להכנס.